בתם הבכורה של מזל ויום-טוב אלגזי. נולדה ביום ט"ו בכסלו תש"ל (24.11.1969) בירושלים.

לבנה גדלה והתחנכה בשכונת קטמון בירושלים. ילדה טובת לב, חייכנית וחברותית. תלמידה טובה שהגיעה להישגים נאים והייתה אהובה על המורים והתלמידים. לבנה הייתה תמיד מוקפת חברים. גם כאשר עברה עם משפחתה לשכונת ארמון הנציב ולבית ספר חדש, התחבבה מיד על כל תלמידי הכיתה. בהמשך, למדה בתיכון "דנמרק" במגמת סוציולוגיה וכלכלה והשכילה לשלב בין לימודים, חיי חברה ומעורבות חברתית. הייתה נציגה במועצת התלמידים ובהמשך אף נבחרה למועצת התלמידים העירונית. לבנה הייתה פעילה בתנועת הנוער "המחנות העולים", תחילה כחניכה, ומשבגרה, שימשה מדריכה והשקיעה שעות רבה בהכנת פעילויות והנחלת ערכים לחניכיה.

בת מסורה להוריה ואחות אוהבת ותומכת. "הפרח של המשפחה", כדברי יקיריה. לבנה הסבה גאווה ונחת להוריה. היא טיפחה קשר קרוב עם אחיה ואחותה והייתה עבורם מקור השראה ומודל לחיקוי.

בסיום התיכון התגייסה לצה"ל ושירתה כתצפיתנית בבסיס "בירנית" שבצפון הארץ. בזכות מקצועיותה, מסירותה ונועם הליכותיה זכתה להערכת מפקדיה ועמיתיה ליחידה. לבנה אהבה מאוד את התפקיד. היא נהנתה מהשירות בבסיס סגור, הכירה חברים חדשים וחברות שהיו לה לחברות נפש.

בגיל תשע-עשרה וחצי, במהלך שירותה הצבאי, חלתה בטרשת נפוצה, מחלה כרונית של מערכת העצבים המרכזית. היא שוחררה והוכרה כנכת צה"ל.

לבנה עברה תהליך שיקום ארוך ומפרך, כשהיא נחושה לא לתת למחלה לנצח. כשהתבשרה על המחלה שאלה אם תוכל להביא ילדים ואם המחלה תורשתית או סופנית. כשנודע לה שתוכל להביא ילדים והמחלה אינה תורשתית או סופנית, הגיבה "טוב, אז אפשר להמשיך".

לבנה התחילה ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה ב"אוניברסיטה הפתוחה" ובמקביל הייתה פעילה במועדון נכי צה"ל וליוותה נכים בתהליך השיקום.

כעבור זמן החליטה לשנות מסלול לימודים ולמדה הנהלת חשבונות ב"מכללה למינהל" בירושלים. בסיום הלימודים התחילה לעבוד במקצוע ועברה לגור בדירה משלה.

לבנה הכירה את אבי הדר כאשר ליווה נכה למועדון נכי צה"ל בירושלים שבו התנדבה. עד מהרה האהבה ביניהם פרחה. בשנת 1996 בני הזוג נישאו והתגוררו בירושלים. למרות הסיכונים שנבעו ממצבה הבריאותי החליטה להרות ולהיות אם, ובמהלך השנים נולדו ללבנה ואבי שני בנים: מתן ועמית. לבנה הייתה אם מסורה שהרעיפה על ילדיה חום ואהבה, חינכה אותם לערכים טובים ומילאה את הבית בצחוק ובשמחה.

בשנת 1999 בני המשפחה עברו לגור במעלה אדומים. לבנה המשיכה לצאת ל"בית הלוחם" בירושלים והשתתפה בפעילויות ובחוגי ספורט. כעבור זמן, עברו לכפר תבור שם התגוררו במשך שנה, בסיומה לבנה שבה עם ילדיה למעלה אדומים ורכשה דירה במקום.

אישה חזקה עם תעצומות נפש מעוררות השראה שלא נתנה למחלה לנהל את חייה. בריאיון לעיתון סיפרה: "קיבלתי המון כוחות מזה שחליתי, לא פחדתי מכלום... אני מנסה כל הזמן לעשות דברים שאני לא אמורה להיות מסוגלת לעשות. אני עובדת, לומדת, לא נותנת למחלה לנצח אותי... המשפחה והחברים שלי יודעים שאסור להתייחס אלי בצורה שונה מלאחרים ולעשות לי הנחות. אני שונאת שמרחמים עלי".

לבנה תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה. היא הכירה תודה והודתה לכל סובביה, הקפידה על הופעה מטופחת, ובכל חדר שבו הייתה הפיצה אור ואופטימיות. מכריה תיארו אישה רחבת לב, אצילה ומאירת פנים שמעולם לא התלוננה, לא התייאשה ולא ויתרה לעצמה. היא נסכה באחרים אמונה ותקווה וכבשה את לב כל מי שפגשה.

בלטה כחברה טובה ונאמנה, קשובה, נכונה לעזור בחיבוק, במילה או בעצה טובה. במיוחד אהבה לארח בביתה חברים ובני משפחה.

נודעה כאישה מלאת נדיבות, נתינה ואהבת הזולת. גם כאשר מצבה הרפואי החמיר, לבנה המשיכה להתנדב, העבירה הרצאות וסיפרה על התמודדותה עם המחלה.

לבנה הדר אלגזי נפטרה ביום ט"ו בכסלו תשפ"ב (19.11.2021). בת חמישים ואחת בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין מישור אדומים במעלה אדומים. הותירה אחריה שני בנים, הורים, אח ואחות.

על מצבתה חקקו אוהביה: "אצילותך, אהבתך ורוחב ליבך יישארו בליבנו לעד".

לבנה נפטרה ביום הולדתה, שהיה יום שישי, שניהם סימנים לנפטר שהוא צדיק. כתב בנה מתן: "אמא הצדיקה שלנו, והיפה שלנו והתמימה שלנו הייתה אישה שכל כולה טוב. תמיד מחייכת, תמיד צוחקת, תמיד דואגת לכולם ואחר כך לעצמה. אמא שלי הייתה אישה חזקה... היא טיפלה בנו ולימדה אותנו מה הוא טוב ומה זה להיות אדם טוב".

באתר "האגודה הישראלית לטרשת נפוצה" נכתבו מילות פרידה מלבנה. כתבה אלה: "לבנה הייתה דוגמה לשלמות! מעולם לא שמעתי ממנה תלונה או מילת ייאוש. תמיד הקפידה על טיפוח אישי ולבוש, על מילה טובה, עידוד. הייתה בה תקווה חיובית למחר. ילדיה היו גולת הכותרת לחייה וכך גם משפחתה. תמיד ובאמת תמיד הודתה לכל מי שסביבה ולידה. שום דבר לא היה קשה לה. היא פיזרה אבקת קסמים של כוח חיובי. היא חסרה מאוד. נזכור אותה באהבה".